צרצר עצלן-בטלן רקד, קיפץ לו בשדה. כל הקיץ עמלו שוכני היער לאסוף
מזון לחורף. בית מרווח בנה לו הבונה; קן תמים ונוח רפדו להן הציפורים.
רק הצרצר ישב בטל על עלה והיה שר כל הימים.
החורף בא. מעטה שלג לבש היער. אין שירה על בטן ריקה. סוף-סוף נאלץ
הצרצר לחפש לו בית ומזון.
"אלך אל הנמלה", חשב "תמיד היא עמלה, ובוודאי היא עתה עשירה מאוד".
בא, דפק על הדלת. הציצה הנמלה בזהירות. כשראתה את הצרצר, עיקמה
את אפה הקטן באי-רצון.
"מה בקשתך, צרצר?" שאלה בפנים חמוצים.
"ככה, אני... אני... פתח הצרצר את פיו ותחב את ראשו בדלת, כדי ליהנות
מחום החדר "
אתה – מה?" רגזה הנמלה. "דבר, הרוח חודרת פנימה " נכנס הצרצר הביתה
ויבב: "ביש-מזל אני. אין לי בית ואין לי מזון. את עשירה ואוצרות מזון לך,
עזרי לי בצרה, עד שיבוא האביב. ואולי גם חדר לגור בו בביתך הנאה? לא
אטריד, בחורף אוהב אני לישון רוב היום."
"באמת?" קראה הנמלה בלעג. "שלי - שלי. אמנם, אוצרות מזון גדולים לי,
אבל לא בשבילך הם " "את הנך השפלה והקמצנית בבריות אשר פגשתי
מעודי", התמרמר. "שפלה - אני ?" אמרה הנמלה. "כשעבדתי קשה בקיץ
ובניתי את ביתי לבנה על לבנה, כשסחבתי משאות גרעינים על גבי, אתה
מר צרצר, בבקשה, מה עשית אז "?
בגעגועים נזכר הצרצר באותם ימים נפלאים. "בתום השמש על עלה לי
התנדנדתי, ובגיל ואושר שרתי." "בלי לדאוג לעתיד? אכן, תיארתי לי כך.
ועתה, רצונך שיצורים טובים ירחמו עליך", אמרה הנמלה. "הסתלק מכאן,
אתה וציר צוריך !"
ובאומרה כך פתחה הנמלה בכעס את, הדלת ודחפה את הצרצר החוצה אל
השלג והכפור: "שרת כל הקיץ, לך עתה לרקוד."
מה הצטער על עצלותו! עייף נגרר בלילה הקר, ועל-יד כל בית עמד ושר.
פעמים נתנו לו משהו בשכר עמלו, פעמים גרשוהו בחרפה.